לגבי ביצוע של מוסיקה קאמרית קיימות שתי דעות מנוגדות. יש המאמינים שרק אחרי שנים של נגינה ביחד, כשחברי ההרכב לומדים את אורח הנגינה והאישיות של הפרטנרים שלהם לעשיית המוסיקה, הנס קורה – ההרכב הופך לכלי מופלא אחד, בעל צליל מיוחד ומרתק. אחרים מחזיקים בדעה הפוכה הסוברת שדווקא תוך כדי מפגשים – לרוב בפסטיבלים – בהם מוסיקאים שונים, חוברים לביצוע משותף, ומגיבים זה לזה באופן ספונטני, אז קורה הנס, קצת בדומה לג’ם סשן הג’אזי.
הקונצרט במוצ”ש 10.09.11 בפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית בירושלים, אולם אימקא נפתח בביצוע של סונטת האביב לכינור ולפסנתר, של בטהובן. גאי בראונשטיין, הכנר המוביל של הפילהרמונית של ברלין ואחד מהכנרים הישראלים הבולטים, הגיש ביצוע יפה ונקי, אך חסר יצר בטהובניאני; לעומתו, יפים ברונפמן שליווה אותו בפסנתר, ניגן נפלא – הפסנתר שר תחת אצבעותיו וקטעי פיאניסימו היו עוצרי הנשימה.
השנה לקח על עצמו הפסטיבל יוזמה ראויה לשבח – לחשוף לקהל יצירות של מלחינים יהודיים שנספו בשואה. באותו הערב בוצעה היצירה “אופן האהבה והמוות של הצוער”, מאת ויקטור אולמן, למילים של ריינר מריה רילקה, על ידי זמר הבס ההולנדי רוברט הול, כשאנדרס שיף מלווה אותו בפסנתר. יצירה מרתקת, דרמטית, מודרנית, מלאת עוצמה. ולגבי הביצוע – חזרה נוספת לא הייתה מזיקה לשני המוסיקאים הבולטים.
הערב הסתיים בביצוע “השיר על הארץ” – אחת היצירות החשובות של גוסטב מהלר בביצוע של הרכב משתתפי הפסטיבל והסולנים. תחילתו של הביצוע היתה צולעת למדי, על אף רשימת הנגנים המרשימה, אולם המנצחת סוזנה מלקי השתלטה על המצב ועשתה צדק ליצירה המרתקת. וולטראוד מאייר, הזמרת הואגנריאנית הדגולה, הייתה במיטבה, וקטעי הסולו של האבובנית תמר ענבר והחלילן גי אשד ראוים לשבח.
השורה התחתונה: הנס לא קרה
לא ביקרתי בפסטיבל כ-10 שנים, שום דבר לא השתנה. יש פה ושם קונצרטים מצוינים ולצידם – לא מעט חלטורה.
(שלושה וחצי כוכבים)
פורסם בידיעות אחרונות 15.09.11 בגירסה מקוצרת
